וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒…… וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַֽחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם: וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר:
בני ישראל יוצאים ממצרים. הקב"ה נותן למשה הוראה מפורשת לחנות על הים. הכתוב ממשיך ומבאר את כוונת ה' בחניה הזו:
"וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (יד', ד). עם ישראל עושה כדבר הקב"ה המפורש, אף פרעה עושה כמחשבות הקב"ה הנסתרות והעמוקות (ראב"ע). פרעה מתחרט על ששילח את בני ישראל מארצו, ואוסר את מרכבותיו ורוכב לכיוון בני ישראל: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם" לא רק העם המצרי הגיע אל עם ישראל אלא אף פרעה בעצמו הגיע אל מקום חנייתם: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" התקרב, והתאמץ לקדם לפניהם (רש"י). באותו הרגע, כשהים הסגור והאטום עומד לפניהם, בני ישראל עומדים מול קיר. שאלת ה"למה" פחות רלוונטית לעניות דעתי, ושאלת ה"איך" עולה כאן בצורה מאד חזקה. איך הם אמורים לעבור את הקיר? הקב"ה לוקח צעד אחד אחורה ונותן להם לראשונה מאז שכל המהלך הזה התחיל, לעמוד לבד מול הקיר. אין פתרון נראה לעין, רק מציאות בלתי אפשרית להתקדמות. "ברוכים הבאים לקיר הראשון בחייכם כאומה", "אל תדאגו, בע"ה, יהיו עוד הרבה כאלה". זהו רגע נדיר וחדש, שראוי היה לברך עליו ברכת שהחיינו. הקב"ה לא מיהר להציץ מבעד לקיר, בבחינת "הנה זה עומד אחר כותלנו", אלא נתן להם להיות כמה רגעים בהוויה הזו. אז מה הם אמורים לעשות? תגובה ראשונה, טבעית ומתבקשת – "וַיִּירְאוּ מְאֹד". מכאן ואילך התגובות נדמות כסותרות, ועל כן יגיד המדרש ורמב"ן בעקבותיו, אלו תגובות שונות של כתות שונות. אחת מן התגובות הייתה: "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". מה תוכן הצעקה? איננו יודעים, יכולים לשער אנו את טיבה, זעקה היוצאת מתהום הפחד וחוסר האונים, אל מי שנמצא מעבר למגבלות. העמידה במקום מהווה את האופציה הגרועה ביותר מבחינתם, כך שכל תנועה עדיפה עליה, אפילו התנועה לאחור למצרים, רק לא לעמוד במקום, מול קיר. צוות יקר התלמידים בתיכון נמצאים בתקופת בחינות ועולים מהם קולות שונים, בחלקם קולות של לחץ וחוסר אונים אך יחד עם רצון להצליח. ישנם תלמידים שהבחינה גורמת להם בפעם הראשונה לעמוד מול המציאות הלא פשוטה שבעת שחבריהם טרחו בערב שבת וככל הנראה יצליחו ,הם ניגשים בחשש גדול ומבקשים שנסייע להם. נראה לי שתלמיד העומד לראשונה בחייו במצוקה, וצועק הצילו. על כך באמת ראוי היה לברך ברכת שהחיינו, ולומר בפה מלא תוך הרמת כוסית: "אל תדאגו, בע"ה יהיו עוד הרבה כאלה"! ואלו הן הבשורות הטובות.
