צלילות ובהירות של מורה רוחני
בפרשת השבוע אנו קוראים על טרגדיה שאירעה באחד הרגעים המכוננים של העם היהודי. ביום הקמת המשכן – המקדש הזמני שליווה את עם ישראל בנדודיו במדבר, לאחר שאהרון הכוהן הקריב את הקורבנות המיוחדים ליום זה, ובירך את העם – אירע אסון. שני בניו חטאו, הם נכנסו לקודש הקודשים – מקום האסור בכניסה – והעלו בו קטורת. התגובה הייתה קשה: שני בניו של אהרון מתו מייד. העם שזה עתה התרונן בשמחה, עבר ברגע לבכי וליגון כבד.
מייד לאחר תיאור אסון מיתת בני אהרון, אנו קוראים את הציווי הבא:
“וידבר ה’ אל אהרון לאמור: יין ושכר אל תשת, אתה ובניך איתך, בבואכם אל אוהל מועד (=המשכן) – ולא תמותו… ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור; ולהורות את בני ישראל את כל החוקים…”(ויקרא י, ח-יא)
הקשר בין האסון המתואר ובין הציווי הבא אחריו, ברור. בני אהרון לא הבדילו כראוי בין הקודש ובין החול. הם נכנסו למקום קדוש ועשו בו מעשים כרצונם. אומנם רצונם היה חיובי, אך במעשיהם הם חיללו את הקודש. עתה נצרך ציווי מיוחד לכוהנים שלא לגרום לחילול הקודש. על הכוהנים מוטל תפקיד משמעותי, והם חייבים להבדיל בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור.
במבנה החברתי הקדום של עם ישראל, לכוהנים יועדו שני תפקידים. תפקיד אחד ידוע: לשרת במקדש ולהקריב קורבנות עבור העם. התפקיד השני מוכר פחות, והוא מוזכר בפסוקים אותם ציטטנו למעלה: “להורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה’ אליהם ביד משה”. ואכן, בסיום ספר דברים, בציטוט ברכות הפרידה של משה משבטי ישראל, תיאר משה את שני התפקידים הללו: “יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל; ישימו קטורה באפך, וכליל על מזבחך”.
כדי להבדיל בין הקודש ובין החול נדרשת צלילות, מחשבה בהירה ויכולת הכרעה. כך נדרש גם כאשר לומדים לימוד כלשהו, ובפרט כאשר באים ללמוד את חוקי התורה. לעיתים נדרשת שליטה על הרגשות כדי לבחון מקרה ולהכריע כיצד לנהוג בו; לעיתים להיפך: ראוי לשקול את ההשלכות הריגשיות ולהכריע בהתאם. פסיקת הלכה היא מקצוע שאיננו דורש מיומנות בלבד, אלא גם ובעיקר צלילות הדעת ובהירות המחשבה.
הכוהנים, אם נגדיר זאת במילה עדכנית, הם מורים רוחניים. ולא רק הכוהנים. כולנו מורים של ילדינו, של חניכינו. אנו מהווים דוגמא אישית, וזה מטיל עלינו אחריות.
