פרשת ויגש

כשהתוודע יוסף אל אחיו ושלח עמם הזמנה ליעקב אביו לבוא למצרים, הורה להם, "קחו לכם מארץ מצרים עגלות".
כשהגיעו אחיו ליעקב וסיפרו לו כי יוסף חי, אומרת התורה שבתחילה "לא האמין להם". רק לאחר שראה את העגלות ששלח לו יוסף, "וירא את העגלות". ואז, "ותחי רוח יעקב אביהם".
חז"ל מסבירים את הרמז הטמון בעגלות הללו. על ידי שליחתן רמז יוסף לאביו ש"בשעה שפרשתי ממך […] בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק". כלומר, הנושא האחרון שלמד יוסף מאביו היה בדיני עגלה ערופה. הוא היה היחיד שידע מה למד עם אביו באחרונה. יוסף רמז זאת באמצעות משלוח העגלות ולכן, כשראה יוסף את העגלות אמר, "עוד יוסף בני חי".
חז"ל מוסיפים ומסבירים ששמחתו של יעקב הייתה כפולה: גם בשל עצם העובדה שיוסף בנו חי וגם על כך שלא התבולל בין המצרים, אלא נשאר נאמן ליהדותו ולתורה שלמד מאביו. ברמז על העגלות ראה אישור לשני הדברים גם יחד.
העניין של עגלה ערופה אינו מקרי. כשמתעמקים במצווה זו מגלים את הקשר בין נושא זה ובין המצב המיוחד שבו עמד יוסף. לכן דווקא עניין זה שימש סימן ליעקב ש"יוסף בני חי".
מצוות עגלה ערופה היא שכאשר מוצאים הרוג בשדה ואין יודעים מיהו הרוצח, יוצאים זקני העיר אל מחוץ לעיר ושם מכריזים, "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". מעשה זה מסמל את האחריות של זקני ישראל ושופטיו לכל המתרחש באזורם, והם מצהירים, "לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות".
במובן הרוחני יש כאן ביטוי לאחריותם של הזקנים לחיי הרוח של כל יהודי. אם מוצאים יהודי שהוא בבחינת "חלל נופל בשדה" – נטול חיות יהודית, הנופל תחת טרדות ה"שדה" המסמל את חיי העולם הזה, על הזקנים לדעת שהדבר באחריותם. היה עליהם לצייד את היהודי הזה ב"מזונות" – בתורה ובמצוות, כדי שיעמוד מול קשיי החיים ב"שדה".
בדרך זו רמז יוסף ליעקב: ציידת אותי בתורה ובמצוות עד שגם לאחר שירדתי למצרים, שהיא "ערוות הארץ", נשביתי בין הגויים ועמדתי בכל הניסיונות והקשיים, בכל זאת עמדתי ביהדותי ובצדקתי ולא נעשיתי "חלל נופל בשדה". כשראה יעקב את העגלות שמח שמחה גדולה עד ש"ותחי רוח יעקב". הוא קיבל כביכול חיים חדשים.