פרשת וישלח – עד עלות השחר

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר…"
עם מי או מה נאבק יעקב באותה לילה בודד ומורכב, כאשר הוא הותיר את עצמו לבד, הרחק ממשפחתו ומכל מה שקרוב אליו? לילה המלא בחרדות ובחששות מהמפגש המתקרב עם אחיו עשיו, ואולי גם עם עצמו ועם ייעודו. זהויות שונות ניתנו לאותו איש מסתורי עימו הוא נאבק. רובם מייחסים את התוקף לעשיו, ברמה הגשמית או הרוחנית. פירושו של רש"ר הירש, מכוון אותנו להתבונן לא מחוצה ליעקב, אלא אל תוך נפשו ואישיותו, בחיפושנו אחר מושא המאבק ושורשו.
רש"ר הירש מתאר את המצב המיוחד של אותה בדידות לילית של יעקב אבינו…
"… אף אותה חוויה, שנתנה לו תשובה כה נשגבה, מצאה אותו … כאשר נותר לבדו, וכולו תלוי במה שטמון באישיותו.
השחר [הוא] הזמן בו כבר אפשר, אך עדיין צריך, לחפש; תחילת הדמדומים הקודמים לבוקר…כל עוד הלילה פרוש על הארץ, כל עוד הכרת האדם מעורפלת, והדברים מבולבלים עד בלי הכיר…כל אותו זמן הוא יהיה צפוי למאבק ולהתנגדות. זה תוכנה של אותה חוויה לילית." (רש"ר הירש לב, כה-כו)
אותו זמן מיוחד של אי בהירות, טרם עולה השחר, הוא הזמן המיוחד בו אדם מקבל את ההכרעות הגורליות לגבי עצמו ולגבי חייו. מתוכן הוא יוצר את האור של גאולתו, שהיא גם גאולת עמו. ללא החושך, ללא הזעקה, ללא תחושת הבדידות ואי הבהירות, האדם אינו מסוגל להגיע למלוא עומק נפשו, ולמצוא בה את הכוחות הייחודיים שירימו אותו אל גאולתו.
פעמים רבות אנחנו מחפשים את גאולתנו ואת שליחותנו מחוצה לנו. אנחנו מלקטים רמזים מתוך אירועים שמתרחשים או מהכוונותיהם של הסובבים אותנו. אבל, קרובים ככל שיהיו, אף גורם חיצוני לא יכול באמת להכיר את מה שבתוכנו, ואת המאבק הייחודי בתוך נפשנו, המעורר אותנו להתגבר ולפרוץ.