פרשת תצווה – עד שתהא שלהבת עולה מאליה

פרשת תצווה נמצאת ברצף הפרשות המצוות על בניית המשכן. רוב פסוקי הפרשה עוסקים ביצירתם של בגדי הכהן הגדול ובתיאור הטקס אותו יוביל עם תום הקמת המשכן- חנוכתו.
הפסוקים הראשונים של הפרשה עוסקים בפן אחר, הם מצווים על עבודה שגרתית, שתעשה מידי ערב, והיא העלאת הנר:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד בְאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו ישראל מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל .
אנו רגילים בשגרת הלשון לחבר את המלים ולדבר על "נר תמיד" שדלק במשכן ואח"כ במקדש. פשט הכתובים לפי טעמי המקרא אינו מחבר בין המלים "נר" ו"תמיד" אלא בין המלים "להעלות נר", ההוראה "תמיד" עומדת לעצמה.
הכוהנים הצטוו לדאוג לשמן הראוי והם גם מצווים להדליק את הנר – תמיד. כל לילה ולילה מגיע הכהן וממלא את תפקידו, ומערב עד בקר ידלוק הנר.
מה מסמל הנר במשכן?
הרש"ר הירש, מייסד תורה עם דרך ארץ, בפרשו פסוקים אלה עסק בתפקידו של איש החינוך – להעלות נר: לשון זה של העלאת נר אינו במקרא אלא לגבי עבודת המנורה, והוא מדוקדק, שכן מצווה להדליק את הפתיל "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כ"א). הווה אומר: תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר! אל יעמיד ה"כהן" את "ההדיוט" במצב של תלות תמידית ממנו. מכאן אזהרה גם למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות ובאורך רוח.
שני רעיונות נמצאים בדבריו אלה.
ראשית, הוא ממשיל את עבודת המחנכים להעלאת הנר במשכן, מכוון ליעד גבוה בו נוכחותו הפיזית של המחנך הופכת מיותרת, כיון שהמסרים שהוא העלה עולים מעצמם בתלמיד. המורה אינו מקור הסמכות והידע באופן קבוע. זהו אולי תפקידו בראשית הדרך, אך תפקידו המרכזי הוא להדליק את פתילת המחשבה העצמית והלהבה הפנימית של החניך.
בנוסף לכך, הוא מודע לשני הצדדים המצויים בתהליך וקורא לאחריות הדדית – הוא מזהיר את התלמידים והמורים גם יחד לנהוג בסבלנות ובאורך רוח אלה עם אלה.
הדלקת האור במנורה משמשת עבורו משל להדלקת אור הדעת וההבנה. הרגע בו הלהבה מתחברת לפתיל של הנר, החיבור הדק והעדין הזה, מקבל התבוננות מיוחדת. זהו רגע החיבור בין מורה ותלמיד. קשר מיוחד.
אם הקשר עובד נכון – האור יעלה!
לולא האמונה המפעמת בנו שיגיע היום בו תפרוץ ותגדל הלהבה הפנימית של התלמיד היושב בכיתת הלימוד שלנו, לא היה בכוחינו להמשיך וללמד. לאחר השלב הראשוני שנעשה בכח האמונה, מגיע השלב השני שנעשה בכח הידיעה. משהו בנו יודע שהנה הפריצה בוא תבוא ולכן נגביר את מאמצינו עד למימוש החלום. מורה שמצליח לגרום לתלמיד להאמין שהנה, הנה , מגיע השינוי ומצליח להראות לתלמיד את כברת הדרך שעשה, מקצר מאוד את שלב הפריצה, השלב בו שלהבת עולה מאליה.